מי מאיתנו לא שמע על פלוטו, הכלב מקיבוץ מגידו, לפני השינה, או יודע לשיר כמה שורות מ"ימים לבנים", "את תלכי בשדה" או "פזמון ליקינטון". גם אחרי 40 שנה שאינה כבר בין החיים, לאה גולדברג נשארה חלק בלתי נפרד מהתרבות של כולנו. הערב מתקיים בבית ביאליק בת"א ערב מיוחד לציון 40 לפטירתה. יצאנו לברר - מהו סוד קסמה של לאה גולדברג
לאה גולדברג נמנית עם המשוררים הגדולים והחשובים ביותר בשירה העברית החדשה, אך כשמציבים אותה בשורה אחת לצד הקולגות בתקופתה רואים שאחרי הכל, היא לא הייתה שנונה כמו שלונסקי או חריפה כמו אלתרמן. ובכל זאת - ביצירה שלה יש משהו שונה - ועובדה שהיא מחזיקה מעמד עד היום.
להאזנה לכתבה
המשוררת וסופרת הילדים נורית זרחי, שתשתתף בערב המיוחד שנערך לזכרה היום (ה') בערב בבית ביאליק, מסבירה: "בשירים שלה, לאה נוגעת מאוד בקלות בקורא - למרות שבזמנו החשיבו אותה כמשוררת שמשתמשת במניירות ספרותיות-תרבותיות. הכל כתוב בצורה שניתן להבין אותו, וזה בעצם מה שמאפיין אותה: סוג של תוגה יחד, עם אינטלקט מאוד עמוק וסוער".
מרינה מקסימילאן-בלומין, שמבצעת משירי המשוררת הערב, מסבירה מן הצד המוסיקאלי שגולדברג היא המשוררת העברית המולחנת ביותר בכל הזמנים - כי היא פשוט עושה למלחינים עבודה קלה. "השירים שלה פשוט שרים את עצמם, ואי-אפשר שלא לשמוע את הלחן שלהם רק מלקרוא אותם", היא אומרת, "לכן מלחינים כל-כך נמשכים לזה. זה ממש קסם שאי-אפשר להסביר אותו, וגם מעין חצי עבודה למלחין".
עד עצם היום הזה, כל מי שנחשף ליצירה של גולדברג מוקסם ממנה. אבל מסתבר שבימי חייה, גולדברג קסמה הרבה פחות, ונראה שבמשך הזמן היא פשוט נפלה לתבנית של האדרת המת. חמוטל בר-יוסף הייתה בת 17 כשלאה גולדברג לימדה אותה ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. היא לא זוכרת הרבה מהמרצה המפורסמת, אבל את הרושם האפרורי שזאת הותירה עליה, קשה למחוק. "היא לא חייכה הרבה, וגם לא נראתה שהיא נהנית", היא מספרת לנו, "היא דיברה בקול מאוד נמוך ומונוטוני, לבושה באיזו חליפה בצבע ורוד אפור, וגם השיער שלה היה ורוד אפור, ומאוד דליל...".