תכניות מיוחדות

סופרים לאחור

_______________

_________

__________

"סופרים לאחור"

ראיונות נדירים עם סופרים ומשוררים נבחרים מארכיון גלי צה"ל

'סופרים לאחור' - פרויקט מיוחד באתר האינטרנט של גלי צה"ל לרגל שבוע הספר - ראיונות נדירים עם סופרים ומשוררים שכבר לא תוכלו לשמוע בשום מקום אחר. מאווררים את ארכיון גלי צה"ל עם אלכסנדר פן, יהודה עמיחי, יעקב שבתאי, יונה וולך, אברהם שלונסקי, ז'קלין כהנוב ויוסל בירשטיין.

האזינו לראיונות עם היוצרים שאתם בחרתם לשמוע >>>


(תמונה: באדיבות האוסף הפרטי של ליובה גולדברג במוזיאון ארץ ישראל)

 

המשורר אלכסנדר פן
"שאלות אישיות", יעקב אגמון, 1969  


(תמונה: באדיבות סינילגה אייזנשרייבר-פן)

"זה היה בשבילי אתגר גדול להתחיל בתור משורר רוסי ולהיפך למשורר עברי" - אלכסנדר פן מפרט בראיון את סיפור חייו אפוף המסתורין, החל מגלגוליו בין בתי כלא ברוסיה, ועד התאהבותו בארץ ישראל, לא דרך הקונצנזוס הציוני אלא אהבה נאבקת, מודעת לפגמים, ובכל זאת - אהבה. אלכסנדר פן, היה או לא היה: מורד, מאהב, גבר יפה תואר ומשורר שחישמל את השפה? הדימוי הרומנטי נשאר צרוב בתודעה עד עצם היום הזה, אבל אלכסנדר פן שמגיע לתכנית "שאלות אישיות" של יעקב אגמון, בשנת 1969, הוא גבר מזדקן, פגוע מהיחס המתנכר של הממסד הספרותי שמעולם לא קיבל אותו לחיקו. ראיון נדיר עם מורד, אאוטסיידר נצחי ששילם מחיר יקר על עקרונותיו. 

 

הסופר יעקב שבתאי
קטעים מתוך ראיון הרדיו האחרון שהעניק יעקב שבתאי, עם צאת ספרו "זכרון דברים". 


(צילום: מולה עשת)

"כמו איש זר במקום שלו" - כך מתאר יעקב שבתאי, המזוהה עם העיר תל-אביב יותר מכל סופר אחר, את תחושתו לנוכח תהליך ההשתנות של העיר, עיר ילדותו. בראיון הוא מדבר בגילוי לב על מלכודת העבר ועל החשש מפני העתיד, על משפחה ועל התפרקותה, על מלאכת הזיכרון ועל הגעגועים. כמו בראיונות אחרים של אנשי רוח מאותה תקופה, מפתיע עד כמה דבריו נשמעים טריים, כאילו נאמרו אתמול. היום. האזנת חובה לכל אוהבי שבתאי. 
 

המשוררת יונה וולך
"יונתן", ערך דן פרת, 1985.    


(צילום: אמנון ויינשטיין, בונה כינורות)

מעמדה האייקוני של יונה וולך מבוצר מאי פעם. סרטים חדשים מנסים לפענח את דמותה, מלחינים לא נשארים אדישים אל מול הטקסטים שלה ופרחי שירה צעירים מתחרים מי מכיר בעל-פה יותר שורות שכתבה. אז למה להביא עוד מיונה וולך? מה כבר אפשר לחדש? בקטעי הראיון שהוקלטו פחות משנה לפני מותה וקובצו לתכנית "יונתן", תופתעו אולי לגלות שיונה הסוערת והפראית, מהירת הדיבור, מאירה באור חדש, מפוכח ואפילו בוגר, את המיתוס של האמן המשוגע. מיתוס שהיא משמשת לו כבר שנים רבות כנערת פוסטר, נערת הפוסטר של השיגעון. הקצב הוא אותו קצב. הקול אותו קול. הגרון הוא אותו גרון. אבל אם מצליחים לחדור את הלחן, שומעים שהשיר השתנה. אם תתאפקו עד סוף התכנית, אפילו תוכלו לשמוע אותה צוחקת.

 

הסופר יוסל בירשטיין
"שאלות אישיות", יעקב אגמון, 1972. 


(צילום: מוטי קיקיון)

איך מלמדים ילד בן 5 לבכות כיהודי זקן? מה הלקח של ריצה ברגל עקומה? מדוע מצטיידים במגרפה לקראת נסיעה לאוסטרליה? איך מבדילים בין גזר אמיתי לבין גזר שעושה את עצמו? במה מביט שומר הלילה במהלך שיטוטיו? מה משמח עדר כבשים בשלוש לפנות בוקר? איך תרגם ניסים אלוני את סיפוריו של בירשטיין מאידיש לעברית מבלי לדעת מילה באידיש? למה בירשטיין מרגיש בבית כשהוא מבקר בדוכן של סנדלר? על כך ועוד הרבה הרבה יותר, בתכנית "שאלות אישיות" עם יוסל בירשטיין. 
 


המשורר יהודה עמיחי
"משורר שר לעירו", ערך יואל רפל, 1976. 


(תמונה: באדיבות משפחת עמיחי)

בגיל 10 הגיע עמיחי לירושלים, שם גדל בשכונת נווה בצלאל, הממוקמת בין שכונת נחלאות, המלאה שמחת חיים ים-תיכונית, לבין שערי חסד, בה התגוררו אשכנזים אדוקים מאד וחמורי סבר. במהלך התכנית עמיחי משוטט בין הבתים בהם התגורר, חלקם על קו הגבול שכבר איננו, מטייל בין אתרי העיר, בין החיים למתים, מטייל בין שורות השירים שכתב לבין הזיכרונות - כך למשל זיכרון מעצרו על ידי הבריטים לאחר הפיגוע במלון המלך דוד, יומיים אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי כחייל בצבא הבריטי. עמיחי מפרק את העיר לתמונות שיר קטנות, מתאר כלות שנלחמות ברוח בשכונת ימין משה, חתונות סטודנטיאליות בגבעת רם, עמק המצלבה כאתר הסודי של האוהבים ועוד. שעה של סיור ירושלמי, מבעד לעיניו של יהודה עמיחי.
 


הסופרת ז'קלין כהנוב
"על עצמי לספר ידעתי", גדעון לב-ארי, 1978.

"אני הייתי מרדנית. אז כל פעם שהרגשתי מאד בודדת, ומה אני עושה? ואלי זה טעות? ולמה אני כל-כך רחוקה? או, למה אני כותבת נגיד בארץ ישראל דווקא על לבנטיניות? אז התשובה הייתה תמיד: את שייכת לשיירה של סבא יעקב, וזה מה שאת צריכה לעשות כאן עכשיו." - כך מסתיים הראיון עם הסופרת ז'קלין כהנוב, ילידת קהיר שבמצרים, שכתיבתה זוכה להכרה גדלה והולכת דווקא בשנים האחרונות. בעידן ה-'אל תעשה לי ספויילר' אולי זה צעד חריג לגלות את הסוף, אבל זו בעצם נקודת המוצא של ראיון שכל כולו מתמקד בילדותה. נוף הילדות, הפירמידות הנשקפות מהמרפסת ומשתנות עם נפילת האור עליהן, או הריח של הרחוב הקהירי שאין כמוהו בעולם, רק אולי לפעמים קצת בארץ באביב כשנושבת רוח מהפרדסים. "נוף זה אינו רק גלויה דו-ממדית, מכל פינה בשיחה עם גדעון לב-ארי צצה ההבנה, שמקבלת ביטוי מפורש רק בדקה האחרונה".
 


המשורר אברהם שלונסקי
"שאלות אישיות", יעקב אגמון, 1972.  


(תמונה: באדיבות עזבונו של א.ב. יפה)

יעקב אגמון מחזיר את שלונסקי אל כ"ט בנובמבר 1947 בקפה כסית, אל משפט בלתי נשכח שאמר לאלתרמן וגורי, בצל החגיגות. שלונסקי הוא מרואיין מתמסר, ואין לו שום קושי לדלג בין נושאים ברומו של עולם, כמו הדיון בשאלה מה הפסיד העם היהודי בשל הוויתור על חיי הגולה לטובת הקמת בית לאומי, לבין סוגיות זוטרות, כמו חיבתו לתכניות טלוויזיה "בלתי חשובות". הם משוחחים בתכנית, בין השאר, על השפעת העידן המתירני על האמנות, אמירת 'חרא' מעל במה, שירי אהבה בעד ונגד, ומי שיקשיב לתכנית עד תומה יידע מה למד שלונסקי מהספר "המהפכה הצרפתית ובתי קפה." בואו להכיר מחדש את שלונסקי. לא המשורר, האדם.

 

עורכת פרוייקט "סופרים לאחור": יפעת שחם