תכניות מיוחדות

67' שלי

67' שלי


מיזם 67' שלי הוא אוסף סיפורים אישיים של אנשים אשר פנו לגלצ וביקשו לספר את הזווית שלהם על המלחמה. אם כצעירים או כמבוגרים אשר זוכרים את המלחמה כטראומטית. כל אחד הביא את הרגע החקוק ביותר בזכרונו מאותה תקופה.

 

 

 

תאריך תיאור להאזנה
28/05/17 אני יוכבד שקלאר. את מלחמת ששת הימים העברתי עם שלושה ילדים ותינוקת. כמה ימים לפני פרוץ המלחמה גייסו את בעלי משה. אחי, מוטק'ה, חיכה שיגייסו אותו, והוא אכן גויס. ביום שני בבוקר, נשמעה לפתע אזעקה.הירדנים כבר התחילו להתקיף את ירושלים. אני זוכרת שיצאתי מהמקלט שבביתי שבקרית משה לכמה דקות, הסתכלתי לכיוון צפון העיר, לגבעת התחמושת - כי ידעתי ששם התחילו הקרבות הקשים. ופתאום התחלתי לבכות, יצאה השכנה אחריי ואמרה לי: "יוכבד, מה את בוכה?", אמרתי לה: "תשמעי איזה אש". אחר כך כשנודע שאחי מוטק'ה נפל, היא אמרה לי: "יוכבד, זוכרת איך בכית? לא ידעת אז שאת בוכה על דם אחיך". ביום שני בערב, מוטק'ה עוד הספיק להתקשר אלינו, אבל לא שמענו אותו כי היינו במקלט. ביום שלישי לפנות בוקר, הוא כבר לא היה בחיים. מוטק'ה נפל בקרב בסנהדריה. המשימה לספר זאת לאימי, שמוטק'ה נהרג - הוטלה עליי. פחדתי נורא. נכנסתי לבית כאילו זה עוד יום שגרתי, ואז אימי שאלה "מה קרה", אמרתי לאימי: "מוטק'ה נפצע". היא שאלה באיזה בית חולים הוא שוכב ואז עניתי לה: "אמא, יש לך עוד ילדים תשמרי עליהם. היא ישר הבינה". חמישים שנה עברו מאז, אבל זה עדיין כואב. בן 24 היה בנפלו.
28/05/17 סיפורה של זיוה יריב שהייתה בחודש תשיעי להריונה כשהכפר התרוקן מכל בחוריו הצעירים. באוויר היה ריח של מלחמה וגם בעלה של זיוה גויס לבסיס חיל האוויר השכן. כשהגיעה לשם מספרת, לא ראו רופאים בשטח, כולם היו מגויסים. בשעה שתיים ורבע נולד בנה של זיוה ולמחרת, בלית ברירה, כשעודנה בבית החולים, עזרה לגלגל תחבושות - כי פרצה המלחמה
28/05/17 סיפורה של עפרה גרוס-גבעון ששירתה כמדריכת גדנ"ע בצבא. ביום ראשון, הארבעה ביוני 1967, הגיעו לבסיס הגדנ"ע נורית שעל הגלבוע 105 תלמידים מבית הספר עירוני ג' בחיפה. למחרת יצאה עפרה עם החניכים על משאית אזרחית לכיוון המושבים בחבל תענך על מנת לעבוד בשדות. בערך בשעה שמונה עפרה וקבוצת החניכים שלה החלו לשמוע קולות פיצוצים שהלכו והתקרבו, עד שזיהו פגזים פוגעים בשדות ומבעירים ומכלים הכול. התגברה ההבנה שפרצה מלחמה
28/05/17 סיפורה של קרני קב. שגויסה לחטיבה 55 כקצינת ח"ן חטיבתית. למחרת גיוסה, הגיעה לשטח הכינוס ב"מחנה ישראל". את פניה קידמה שורה של גברתנים במדי ב' ונעליים אדומות. יחד ציחצחו שיניים בבירזיות ומחלקם למדה מערכי אויב ותכניות. ב-5 ביוני בבוקר הייתה החטיבה כולה מוכנה על המסלולים לקראת המראה וצניחה באל עריש. בידיה היו רשימות הדבוקות וחפצים אישיים של החיילים שאספה בעזרת חיילות החטיבה ערב קודם לכן. רובם הוסיפו פתקים וזוטות עליהם חתמו וביקשו שנעביר כמזכרות הביתה. אחד מו החיילים נתן מלינוב, שלא נתן דבר אלא ביקש ממנה משהו - קמע שיגן עליו. קרני הורידה מהאצבע טבעת עם אבן טורקיז והוא הרכיב אותה על השרשרת בצמוד לדיסקית. למחרת בבוקר מצאה עצמה בפתח בתי החולים של ירושלים, מקבלת אלונקות מהן ביצבצו נעליים אדומות של הצנחנים שלה. את מלינוב מצאה כשהמנתח שלו יצא ובישר לה: הטבעת הצילה את חייו. הרסיסים שפגעו בחזהו, הוסטו על ידי הטבעת מהלב. חמישים שנה אחר כך, הטבעת הפצועה עודנה שמורה בידו.
28/05/17 סיפורה של ד"ר עתליה קונלי. ביוני 67', עתליה גרה בהוסטל של כמרים פרוטסטנטיים באנגליה. בזמן ההמתנה עתליה שיחקה עם הירדנים והמצרים ששהו במקום. כאשר פרצה המלחמה, היא ישבה דחוקה מול הטלווזיה ועקבה אחר האירועים. כאשר יצאה ההודעה ששוחרר הכותל, עתליה ישבה מאופקת, בעוד כולם סביבה קיללו וצרחו. זמן קצר לאחר מכן, עתליה חשפה בטעות את זהותה לירדני ששהה במקום אשר אפילו התחיל לרדוף אחריה בזעם. הירדני נזרק מההוסטל ועתליה התחילה להיות זהירה עם סוד מוצאה.
28/05/17 סיפורו של פיני קארו. במלחמת ששת הימים פיני היה ילד ירושלמי בן 9. אביו היה מגוייס ואמו עם תינוק בן שנה שהתה אצל הוריה בשכונת גבול בדרום ירושלים. פיני היה תקוע במרכז העיר במקלט של בניין משרדים. אחרי כמה שעות שהוא מסתובב שם, מבחינים בו המבוגרים במקלט ושואלים אותו למעשיו, גברת אחת נחלצה לעזור לו. הגברת הסיעה אותו לשכונתו, הורידה אותו שם ומשם פיני ניסה להבין כיצד לחזור הביתה. אחרי המלחמה לא זכר לחזור למשרד במרכז העיר, למצוא את הגברת עם המטוס של אליטליה על השולחן, ולהודות לה כראוי. פיני עדיין מחפש אותה כדי לומר תודה.
28/05/17 סיפורה של זהבה מיני. זהבה הייתה סטודנטית בת עשרים לסיעוד בשנתה השלישית בהדסה עין –כרם. כבר באזעקה הראשונה היא וחבריה נקראו לעמדות קשות ביותר במיון, בציפייה לצוותים נוספים. החייל הראשון שהגיע למיון היה במצב כל כך קשה שהרופאים וויתרו עליו לפני תחילת הטיפול. חודשיים לאחר המלחמה, ביום סיום הלימודים שלהם, נסע כל המחזור להר הצופים. שם הם עמדו מסביב לסמל של הדסה שעשוי פסיפס, והתחילו לשיר את התקווה.
28/05/17 סיפורה של אורנה מיק. אורנה היא אחותו של קובי דבח ששרד את הקרבות על הגולן במלחמת ששת הימים אך נהרג במלחמת ההתשה על גדות תעלת סואץ. מכתב מרגש שכתבה אורנה הגיעה אל קובי אחיה, שאף הספיק לענות בעצמו על המכתב לפני שנהרג.
28/05/17 סיפורה של חגית מנור. חגית התחתנה עם אלימלך מנור במארס 1967 בקיבוץ משאבי שדה. חודשיים לאחר החתונה, התחיל גיוס המילואים לקראת המלחמה. בוקר לאחר גיוס בעלה, גויסה גם היא כמקפלת מצנחים. סוד לא ידוע היה שחגית הייתה בהריון, ועל כך הוציאה אישור כדי להתגייס. בעקבות טעות לוגיסטית, לא הגיעה ההסעה עבורה ועברו שאר החיילים מהיישוב. חודש לאחר המלחמה שבה לבסוף לא השתתפה התחילו להגיע איומים מהצבא על השלל שחגית לא החזירה ורק בזכות בטנה ההריונית הצליחה להוכיח כי מעולם לא ביצעה פשע.
15/05/17 סיפורו של דן לנדאו. דן התגורר עם משפחתו בת"א בבניין בו גר מנחם בגין, אשר דירתו הפכה בהיעדר מילוט למקלט של הבניין כולו. בזמן המלחמה היה דן ילד בן 12 ובזכרונו נחקק החשש לגורל המדינה. ממצרים שודרו שידורי תעמולה בעברית עילגת בה איימו להשליך את כל היהודים לים. בעורף בזמן זה צבעו את פנסי הרחוב בצבע כחול כדי לבלבל מטוסים וחלונות הבתים כוסו בטיטולים כדי למנוע רסיסים. גם בכניסה לדירתו של בגין נבנו חומות מגן. ואז פרצה המלחמה, נשמעו האזעקות הראשונות וכל דיירי הבניין, 30 איש במספר, הצטופפו בדירה הקטנה בת שני החדרים. ככל שהתארכה המלחמה החלו להגיע ידיעות על ניצחונות, והרגע המכונן היה הפריצה לעיר העתיקה וההגעה לכותל. דן זוכר שברדיו שידרו את השמחה, ואת "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. ממבט של ילד גם אם מדובר בניצחון גדול, אלו היו אירועים מאוד משפיעים וקשים.
15/05/17 סיפורו של ד"ר אילון לחמן. ביוני 67' אילון היה סטודנט לרפואה באיטליה, כשהגיע אליו צו גיוס. לאחר בחינה שהוקדמה עבורו, אילון עלה על טיסה פנימית לרומא, שם חיכה לו מטוס מגויס של אל על וציוד צבאי שהגיע מגרמניה בדרכו לישראל. הם היו בסך הכל ארבעה נוסעים, הם פירקו מושבים במטוס, והעמיסו את כל הציוד. לפני ההמראה הגיע פקח טיסה והודיע להם שלא יוכלו לטוס כי על פי חוק - נוסעים חייבים לטוס בישיבה. הקברניט החליט שהם יישבו במושבי הטייסים במקום הצוות המטיס, כי על הצוות לא חלה חובת ישיבה בטיסה. בדרך לארץ, הגיעה שמועה שהפציצו את כל שדות התעופה בארץ, ואין איפה לנחות. הטייס הרגיע אותם והבטיח שאם זה נכון, הם ינחתו על אחד מכבישי ישראל. כמובן ששדה התעופה בלוד היה שלם, והם נחתו בשלום, אל תוך המלחמה.
15/05/17 לפני המלחמה שירתה שרהל'ה במפקדת קצין חימוש ראשי בבסיס תל השומר. יענק'לה, בן זוגה, הציע לה נישואין והתאריך נקבע ל-28 במאי 1967 - ל"ג בעומר. בכל סוף שבוע הייתה חוזרת לקיבוץ ומקיימת חזרות במקהלה לקראת החתונה, אך כל הבחורים גוייסו לצבא עד שנשארו במקהלה רק בנות. יום לפני ל"ג בעומר הגיעו הרב ומשפחתם המצומצמת של שרהל'ה ויענק'לה, אך לא הייתה זו חתונה - הייתה רק חופה - את החתונה, הובטח לשרהל'ה ויענק'לה, יקיימו אחרי המלחמה.
15/05/17 מרגלית חורי עלתה לארץ מעיראק ביחד עם הוריה ואחיה. ב-1963 טסה לאיראן לבקר את אחותה - שם הכירה את בעלה אדמונד חורי. השניים נשארו לגור בטהרן ובמהלך ההיריון השני של מרגלית, יצא אדמונד ארצה לחדש את הדרכון הישראלי שלו. עם הגעתו לארץ - גויס גם לצבא - ואילו מרגלית נותרה עם החששות והפחד הלא נודע.
15/05/17 סיפורה של לוסי קוקליה. ביום ראשון הארבעה ביוני 1967, ילדה לוסי את בתה הבכורה, בעיר ריגה, לטביה. הילדה ישנה בחיקה למחרת בבוקר, וגם היא נרדמה. לוסי התעוררה לשמע לחישות של הנשים בחדר. המילים יהודים וישראל חזרו על עצמן. בתה והיא היו היהודיות היחידות בחדר. מישהו הביא לה עיתון. היא ראתה בעמוד הראשון, כותרת המדווחת שהתחילה מלחמה, וישראל היא שתקפה. כתבו שם שישראל כמעט הושמדה, ושאין תל אביב וירושלים יותר. היא לא יכלה להאמין וסביבה הייתה שמחה גדולה על החדשות. למחרת, בשישה ביוני, לוסי קיבלה סלסלת פירות לחדר מבעלה עם פתק קטן מוחבא ובו נכתב: "אנחנו מנצחים".
15/05/17 סיפורו של חיים נבון. בפסח 1966 התחילו להתלחש כי מלחמה הולכת לפרוץ והייתה תחושה שהערבים שמהם הם ברחו ממרוקו, רודפים אחריהם עד לישראל כדי להשמיד אותם. טלוויזיה לא הייתה אז, אצלם שמעו חדשות בשידורי רשת ב' במרוקאית. הוא זוכר כילד את ההוראה לחפור שוחות כל אחד בבית שלו. ביום פרוץ הקרבות המורים הורידו אותם למקלטים שהיו בבית ספר. ביום החמישי נודע להם כי ירושלים והכותל שוחררו - יצאו כל הגברים עטופים בטליתות וקראו את ההלל ולאט לאט המקלט התרוקן
15/05/17 סיפורו של חיים גורי. ב27.05.1967 הגדוד שלו קיבל קריאת גיוס. "שיבולת השדה" הייתה קריאת הקרב. בהמתנה למלחמה, יחידתו התחילה להתכונן להתקפות כימיות מפני שקיבלו מידע שלמצרים קיים נשק מסוכן זה. מאוחר יותר נשלחו להם גם מסיכות גז מגרמניה. גם קבוצה של פרופסורים הצטרפו אליהם ונרתמו אל הקרבות. ביום שני הוא וחבריו ליחידה קיבלו את הקריאה לתפוס עמדות, המלחמה התחילה
15/05/17 סיפורה של עדה ברדנוב, בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים הייתה עדה ירושלמית בת 30. בתקופת ההמתנה, שכניה ניקו בורות מים, מילאו שקי חול ואגרו מזון. בלילה בו התחילה המלחמה, הגיעו צנחנים למקלט והגישו אוכל. תוך כדי עבודה בבית החולים הדסה נודע לה על שחרור ירושלים העתיקה, בזכרונה נחקקה ההתרגשות עצומה ששררה במקום
15/05/17 סיפורו של גדי מרגול. שנולד וגדל בקיבוץ נאות מרדכי בעמק החולה. בשנת 1967 היה אמור לחגוג בר מצווה. קצת לפני טקס הבר מצווה החלו השמועות על המלחמה שבפתח. כאשר הגיע לרחבת הטקס גילה כי נחפרה במקום עמדת מרגמה. בהיסטוריית הקיבוץ נחקק הטקס שנערך אחרי סיום המלחמה, כאחד הרגעים המכוננים ביותר בתולדותיו
15/05/17 סיפורה של שרה כתר, שבן זוגה נקרא למלחמה ב-1967, חודש לפני חתונתם. שרה לא עמדה במתח ויצאה לחפש את שמעון בין החיילים. חיילים שפגשה בדרכה סיפרו כי הפלוגה עברה למקום אחר. שרה כמעט איבדה את תקוותה כשפגשה אישה שגם כן מחפשת את בעלה. יחד הגיעו לגבול עזה, הפגישה היתה נרגשת. לאחר שחזרה לקיבוץ היא גילתה שהיא בהריון ובישרה על כך לבן זוגה בגלויה שהשיגה אותו עם תום המלחמה בתעלת סואץ. מרגע סיום המלחמה עד לחתונה נותרו רק חמישה ימים. שמעון עשה את כל הדרך מהתעלה והגיע בזמן לחתונה. אחרי שבוע נוסף, שמעון חזר לתעלה ומלחמת ההתשה החלה
15/05/17 סיפורה של הלן פלטאואר, שעלתה לארץ ניו יורק וגרה בירושלים. בזיכרונותיה לפני המלחמה, בית ספרה הדביק את החלונות ובביתה בנו חומות הגנה מספרים. הלן זוכרת את אביה מקליט את קולות המלחמה ואת שידורי המלחמה ברדיו
15/05/17 סיפורה של פרופסור מרים כץ. בתקופת ההמתנה שלפני פרוץ המלחמה, נפתח בבאר שבע תחת פיקודה בית חולים עורפי ובו מעל 300 מיטות אישפוז. היו לה שש חובשות בסדיר, ארבעה רופאי מילואים ואת המשרד ניהלה גיטה גביש- אשתו של אלוף הפיקוד. מרים הייתה כבר אישה נשואה ואם לדפנה בת השנתיים ובעלה יחיאל היה ראש לשכת האלוף. בלילה לפני פרוץ הקרבות, סביב השעה 3 , הגיע בעלה למתקן להיפרד ממנה. ההמתנה, היא הבינה, נגמרה.